סרט Good Boy מהווה ניסיון קולנועי נועז: במקום להניח את המצלמה לרגלי הדמות האנושית, הבמאי Ben Leonberg בוחר להעמיד את הצופה בגובה הרגליים של אינדי — כלב מסוג Nova Scotia Duck Tolling Retriever — ולתת לו לנהל את הסיפור. העלילה מתחילה במעבר לפרברים: אינדי ובעליו, טוד (Shane Jensen), יוצאים מהעיר לביתו הישן של סבו – בית מבודד, מעט מוזנח, מואר בחושך ומחובר לפחד שרחוק מלכסות. מה שמעניק לסרט את עוצמתו הוא לא רק רעיון הגימיק – “הכלב שעובר אימה” – אלא ההבנה כי מנקודת מבטו של אינדי, העולם האנושי משתנה, מתמוטט, והכלב אינו מסוגל להביע במלים את הסכנה שהוא חווה. כתוצאה מכך, הצופה משולב באופן אינטואיטיבי בתחושת הפחד, חוסר האונים וההגנה.

נקודות חוזקה

הביקורת מדגישה מספר אלמנטים שמצליחים מאוד בסרט:

• זווית הראייה הייחודית: “הסרט מתנהל כמעט כולו מנקודת מבטו של אינדי… זה מקור מתח משמעותי.”
• מתח מתמשך ואווירה פסיכולוגית: “למרות שמוגדר כאימה, לא מדובר ברוב פעלולים או קופצות פחד, אלא בתחושה תמידית שמשהו לא בסדר.”
• קבלת ההרמוניה הרגשית בין הכלב לבעליו: הבמאי משתמש ביחסי נאמנות והגנה כדי להעצים את הפחד. “אין דרך לאינדי להסביר את מה שהוא רואה — וזה עושה את הכל הרבה יותר מפחיד.”

נקודות חסרון

עם זאת, הביקורת אינה מסתירה גם את המגבלות של הסרט:

• פיתוח דמויות האנושיות מוגבל: “נקודת המבט של הכלב מגבילה את כמות המידע שניתן להעביר על הדמויות האנושיות – לא תמיד הצלחתי להזדהות איתן.”
• משך קצר ותמהיל קצב לא תמיד ברור: הסרט אורך כ-73 דקות בלבד, מה שמעצים תחושת קיצור או חיסרון בשל העומק.
• על אף החדשנות – החומר העלילתי אינו מפליג לרוחב עצום: “למרות הפורמט החדשני, היה נשען על רעיונות מוכרים של בית רדוף, ואני הרגשתי שחסרה קצת ‘בשר’ לסיפור.”

Good Boy מהווה הוכחה לכך שלעיתים כן עושים הרבה – עם מעט. ההחלטה לספר את הסיפור דרך ראייה חייתית לא רק מעניקה חידוש קולנועי, אלא גם מחדדת את חוויית הפחד: פחד הוא לא רק מה שמסתתר מאחורי הדלת — אלא גם מה שאנחנו לא יכולים להסביר. הסרט מציב שאלה ברורה: מי באמת שומר על מי? כאשר הכלב – חבר האדם הוותיק ביותר – מבין שמשהו לא בסדר, והאדם עצמו תקוע בספקות ובריאות מתערערת – הפחד הופך עמוק יותר. כך, Good Boy מנצל את היסוד הפשוט ביותר — נאמנות בין בעל-חיה — כדי לבנות אימה שמעדיפה תחושה על פני סיוטים גלויים.

למי הוא מתאים? לכל מי שמוכן להאט, להקשיב, ולהיכנס לפריים־ראייה שונה. לא לחובבי האקשן האגרסיבי ביותר, אך בהחלט למי שאוהב אימה עם עומק רגשי, הפתעה יצירתית וחוויית סרט שתישאר איתו עוד אחרי החשיכה.

סיכום

ב-Good Boy, הפחד מגיע לא מפחידים שנראים – אלא ממי שלא יכולים לדבר. אינדי לא יכול לקרוא לעזרה. הבעליו לא תמיד שומע. אנחנו כנוסעים אורחים ברגליו של הכלב, חווים את הקולות, את הצללים, את התמונות שמביטים בו – ומבינים שאולי לא הכלב צריך להגן על הבעלים… אולי הבעלים והכלב מגנים אחד על השני. הסרט מצליח להביא חוויה מקורית עם תבונה ולב, וכמובן – הכלב – הוא באמת “גוד בוי”.