I See the Demon, בבימויו של Jacob Lees Johnson, הוא מסוג הסרטים שאינם מסתמכים על “בהלות קופצות” או CGI מנקר עיניים כדי להבעית. במקום זאת, הוא נבנה כמשחק איטי אך מדויק, שמחדד בכל דקה את תחושת חוסר הוודאות ומותח את הצופה עד לקצה השפיות. מדובר ביצירה שמשלבת אימה פסיכולוגית עם נגיעות סייבר-מסתורין, ובוחנת באופן מתוחכם את השבריריות של הזיכרון האנושי.
העלילה מתמקדת בנושי (Alexis Zollicoffer), שחוזרת לבית חבריה לאחר שראתה תופעה מוזרה בשמיים. בתחילה הכול נראה שגרתי – חגיגת יום הולדת, חברים, אווירה קלילה – אך משהו קטן לא מסתדר: נושי לא מצליחה לזכור רגעים מסוימים מהיום. חבריה מרגיעים, מסבירים שזה רק לחץ או עייפות, אבל הצופה מרגיש שמשהו עמוק יותר וחולני מתרחש מתחת לפני השטח. משם מתחילה נסיעה מטלטלת לתוך מסע של ערעור המציאות.
מה שהופך את הסרט למיוחד הוא שהאימה אינה מגיעה מהחוץ – אלא מהפנים. ה“שד” אינו ישות על-טבעית טיפוסית, אלא מטאפורה מוחשית לפירוק הזהות: כיצד הזיכרון יכול לרמות, למחוק, להמציא, ולשכתב את חיינו ללא רשותנו. כל סצנה דוחפת את נושי – ואת הצופה – לשאול האם הזיכרון הוא מקור אמת, או מנגנון הגנה שמסתיר סוד אפל בהרבה.
הסרט משתמש במבנה נרטיבי מעגלי: סצנות שחוזרות על עצמן עם שינויים קטנים אך משמעותיים. בכל פעם שהעלילה “מופעלת מחדש”, המרחב מתעקם, הדיאלוגים משתנים, והאנשים סביב נושי הופכים פחות אמינים ויותר מטרידים. החוויה דומה לתחושת חלום שחוזר על עצמו – אבל כל פעם מתקרב יותר למה שהראש מנסה להדחיק.
אימה מסוג אחר: אימת ה׳אני׳
אחד האלמנטים החזקים ביותר בסרט הוא העיסוק בזהות. אם הזיכרונות שלנו אינם מהימנים – מי אנחנו בכלל?
הסרט מציב מראה עקומה מול הצופה ומעלה שאלות כבדות:
- האם אני יכול לסמוך על מה שאני זוכר, או שזו רק גרסה נוחה של המוח?
- מה אם האנשים סביבי יודעים יותר ממני – ומסתירים זאת?
- האם האיום הוא יצור חיצוני – או סדק פנימי שמתפשט?
באמצעות שימוש בעריכה מחושבת, תאורה המתחלפת בין רכות לחושך צורב, ופסקול שמעקר תחושת זמן – הסרט יוצר אווירה פוסט-טראומטית מתמשכת. לא מפחידים כאן בשביל הצרחה, אלא בשביל להכניס אותך תחת העור.
למי הסרט מתאים?
הסרט יהיה בול למי שאוהב:
אימה פסיכולוגית אינטיליגנטית
סרטי Slow-Burn שמתגמלים סבלנות
חוויות קולנועיות שמעלות רעיונות, לא רק דופק
אך פחות מתאים למי שמחפש רצף של Jump-Scares או קצב גבוה. זהו סרט שמבקש מהצופה לעבור “מסע פנימי” – ולא כל אחד ירצה לצלול יחד עם הגיבורה אל תוך המרחב של הספק העצמי.
